הסיפור האישי (והמעורר תיאבון יש לציין) ששינה לנצח את הדרך שבה הסתכלתי על האונטריב פשוט מתחיל כאן. אני במקצועי שף, ומטייל המון בעולם אז יש לי נטייה לעשות רומנטיזציה למאכלים קצת כמו אייל שני, ראו הוזהרתם. 

לפני מספר שנים, במהלך טיול בלב ארצות הברית, נתקלתי בדיינר קטן וצנוע בעיירה ציורית. זה היה מסוג המקומות שהזמן לא נגע בו, עם מפות אדומות משובצות,  אנשים יושבים בכורסאות חומות עם כוסות מילקשייק אמריקאיות ואווירה נעימה שהזמינה אותי להיכנס. כן, הכי קלישאתי שיש, תצטרכו להאמין לי 🙂 

כשעיינתי בתפריט, מנה אחת מסוימת משכה את עיני: צלי אונטריב ספיישל. זה היה תיאור פשוט, אבל היה בו הבטחה לעסיסיות. הסקרנות שלי גברה עליי, והחלטתי לנסות את זה.

כשהצלחת הגיעה, היא החזיקה פרוסה נדיבה של צלי אונטריב (שם זה נקרא צ’אק), שחום בצורה מושלמת מבחוץ ומנצנצת מהמיצים שהתבשל במשך שעות. הארומה הזו מהמנה כבר עשתה את העבודה. המנה הגיעה עם תוספת של פירה שמנת וירקות מוקפצים שהשלימו את התמונה.

לקחתי ביס, וזה היה א-ל-ו-ה-י. צלי האונטריב היה רך, טעים, ונמס בפה. הוא בושל לשלמות בתנור, הבשר ספוג טעמים עדינים של תיבול. לא יכולתי שלא להתענג על כל ביס, ולהעריך את המיומנות הקולינרית שהושקעה במנה הפשוטה לכאורה הזו.

אותה ארוחה בלתי נשכחת במהלך הרואד טריפ שלי הפכה לזיכרון נהדר ולכן ניסיתי לשחזר את המנה הזו כמה פעמים – עד שהצלחתי.