טוב, אני אגיד לכם את האמת – זה לא התחיל בכלל מברביקיו. זה התחיל מטרק. יצאתי עם עוד שני חברים לטרק של חמישה ימים באיזור Great Smoky Mountains, כזה שמתחיל איפשהו ליד Gatlinburg, בטנסי. הכל ירוק, ערפל בבוקר, ואתה מרגיש כאילו נולדת מחדש כל צעד. בלילה ישנים בבקתה קטנה, שומעים רק צרצרים, ובבוקר אתה שותה מים קרים מהנחל עם כפית קפה נמס מהשקית. גן עדן.

ביום האחרון, אחרי שירדנו מההר, עמדנו בתחנת דלק עם נעליים ספוגות ופרצוף רעב, זה לא מקובל אבל היו שם כמה חבר’ה שישבו בחוץ עם סיגריה וביקשנו מהם אחת ופתחנו שיחה מאיפה ומאיפה, הם שמעו שאנחנו מישראל והתלהבו ממש (לא כולם שונאים אותנו :)) ואז שאלנו איפה אוכלים כאן, אז אחד מהםם אמר לנו “אם אתם רוצים לאכול כמו שצריך – סעו שעה דרומה  ברייסון סיטי, קרוליינה הצפונית. יש שם מקום שלא כתוב עליו כלום, אבל תזהו לפי הריח”.

שעה אחר כך, עם הבטן דבוקה לגב, אנחנו מגיעים לברייסון סיטי, נראית כאילו הזמן עצר בה בשנות ה-80. והאיש צדק – עוד לפני שראינו את השלט, הריח כבר שיגע אותנו. ריח של ברביקיו, כזה של בישול איטי, עם עשן מתקתק של עץ היקורי ורוטב שמטפטף כמו דבש מהשמים.

נכנסנו, יושבים על שולחן עץ מתנדנד, וברנדה – המלצרית האגדית – באה אלינו עם חיוך של אמא מהדרום. בלי לשאול הרבה היא אומרת במבטא אייקוני: “Take the ribs, honey. Trust me.”
והקשבנו לה.

הגיעו לשולחן צלעות אסאדו שהתבשלו איזה ארבע שעות, אולי יותר. שחומות מבחוץ, נמסות מבפנים. כל ביס היה כמו ליטוף. אין סיכוי להרים אותן עם מזלג – הן פשוט התפרקו לבד. ליד זה קיבלנו צ’יפס בטטה, סלט כרוב ו… לא צ’ימיצ’ורי כמו בארגנטינה – אבל רוטב ברביקיו מתוק, עם ביס של חרדל. מושלם.

שתינו בירה מקומית, נשענו אחורה, הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו מילה. רק אכלנו. זה היה אחד הרגעים האלה שאתה מבין שהחיים בעצם זה זה – אש, בשר טוב וחברים.

כשחזרתי לארץ, נשבעתי שאני משחזר את זה. שבועות עמדתי במטבח, ניסיתי רטבים, תבלינים, בישולים ארוכים, עד שהצלחתי. מה זה הצלחתי – ביס ראשון וזה החזיר אותי ישר לברנדה ולברייסון סיטי.

מאז – זה הפך למתכון הבית שלי.
וזה מה שאני הולך לשתף איתכם עכשיו.