קובה זה מאכל מזרח תיכוני מסורתי אשר תופס מקום מיוחד במטבח הלבנוני אבל לא רק. זוהי יצירת מופת קולינרית המשלבת סולת, בורגול, בשר טחון (בדרך כלל כבש), ומגוון תבלינים ומילויים. 

לקובה שאנחנו כל כך אוהבים יש היסטוריה עשירה. מאמינים שבמקור במקור היא מגיע מאזורים ההרריים של לבנון, שם הזמינות של דגנים וכבשים הפכה אותו למאכל אידיאלי עבור הקהילות המקומיות. עם הזמן הוא התפשט לאזורים אחרים במזרח התיכון, כולל סוריה, עיראק ופלסטין, כל אזור הוסיף את הטוויסט הייחודי שלו למתכון.

המילה “קובה” עצמה נגזרת מהמילה הערבית “קובה”, שפירושה “כדור” או “כיפה”. שם זה משקף את הצורה המסורתית של המנה אם כי יש הרבה קובות שמיוצרות גם בצורת “בייסול אמריאי” מאשר כדור. הכנת הקיבה כרוכה במספר שלבים וטכניקות מרכזיות הדורשות מיומנות ודיוק – נגיע לדבר על זה בהמשך.

המרכיב העיקרי בקיבה הוא חיטת בורגול, אותה משרים ולאחר מכן משלבים אותה עם בשר טחון. הבשר הוא בדרך כלל טלה, אך ניתן להשתמש גם בבשר בקר או בתערובת של שניהם (וגם בזה אנחנו נגע בהמשך). יש עמים שמשמשים בסולת ולא בבורגול – זה הכול תלוי מאיפה המנה. תערובת הבשר והבורגול מתובלת בתערובת של תבלינים, כולל פלפל אנגלי, קינמון, אגוז מוסקט, ולפעמים אפילו נענע או פטרוזיליה, מה שמעניק למנה את הטעם הארומטי הייחודי.

לאחר מכן מעצבים את התערובת דמוית הבצק בעבודת יד, כשבמרכזה נוצר שקע למילוי. המילוי יכול להשתנות בהתאם להעדפה אישית ולווריאציות אזוריות. מילויים נפוצים כוללים תערובת של בשר טחון, בצל, צנוברים ותבלינים, או שילוב של בצל מקורמל, פטריות ואגוזים. לאחר הוספת המילוי, הקובה נאטמת בקפידה ומעצבת לצורתו האופיינית.

לקיבה יש חשיבות תרבותית וחברתית משמעותית במטבח הערבי והישראלי. הוא מוגש לעתים קרובות בארוחות שבת אבל גם מהלך אירועים מיוחדים, מפגשים משפחתיים וחגיגות. מגש של קובה הוא סמל לאירוח ואחדות, המפגיש אנשים סביב מנה טעימה ונוסטלגית.

תאמינו או לא – אנשים ברחבי העולם התאהבו בקובה, גם במדינות שרחוקות מישראל וממזרח התיכון.  ההיסטוריה העשירה שלה, הטעמים המיוחדים ממשיכים להפוך את הקובה לאוצר קולינרי אהוב, המשמר את המורשת והמסורת של המזרח התיכון לדורות הבאים.