האמת? לא היה לי בראש להפוך ל"איש עם המעשנה". שנים הייתי זה שמדליק מנגל בשבת, פחמים, קצת קבבים, כמה סטייקים וזהו – עסק פשוט, מהיר, בלי הרבה חכמות. תמיד אמרתי לעצמי, מי בכלל צריך את הציוד המפלצתי הזה עם הארובה? עד שיום אחד חבר בא אליי עם חיוך, הביא נתח אסאדו חתוך לתפארת, מסתכל עליי ואומר: "אחי, שים את זה במעשנה. תאמין לי, אתה לא תבין איך חיית עד היום." אני, כהרגלי, זרמתי. מה כבר יכול להיות? הדלקתי, סידרתי את הפחמים, שמתי את הנתח בפנים וחיכיתי. שעה ראשונה – כלום, רק עשן שמתפזר באוויר. שעה שנייה – שוב עשן, ואני מתחיל לחשוב שנפלתי פה על גימיק יקר. ואז, בלי אזהרה, זה התחיל: ריח שלא הכרתי בחיים. לא "על האש" שאתה מריח אצל כל שכן בבניין, לא שיפוד מהפלאפל – משהו אחר לגמרי. ריח כבד, מתוק, כזה שנדבק לך לבגדים ולזיכרון, שאתה אומר לעצמך – טוב, זה לא עוד מנגל. באותו רגע הבנתי שפה מדובר בליגה אחרת. לא עוד להניח סטייק ולחכות שיתפוס סימנים, אלא עולם שלם של טעמים, של סבלנות, של משחק עם עשן ועץ. מאותו היום כבר לא הסתכלתי על המנגל שלי אותו דבר, והמעשנה קיבלה מקום של כבוד אצלי בחצר.
בחירת הנתח – זה כל הסיפור
בואו נתחיל ישר מהבשר עצמו, כי בלי נתח טוב – כל המעשנה הזו שווה לתחת. בארץ כשאתה הולך לקצב ומבקש אסאדו, רוב הסיכויים שהוא יביא לך קשתית – זה בעצם ה־Short Ribs, הצלעות הקצרות. זה נתח עם עצמות ארוכות, מלא שומן בין השרירים, כזה שמתפרק יפה אחרי כמה שעות בעשן. היתרון שלו שהוא יחסית סלחני – גם אם לא תפסת בדיוק את הטמפרטורה או פספסת בזמן, השומן שומר על הבשר עסיסי ולא נותן לו להתייבש. מי שרוצה להתחיל להיכנס לעולם של המעשנות – זה הנתח הכי נכון להתחיל איתו.
עכשיו, אם אתם כבר בעניין ורוצים לעלות רמה, בריסקט הוא המלך של המעשנה. אבל צריך להגיד את האמת – זה לא נתח לכל אחד. הבריסקט מגיע מהחזה של הפרה, נתח גדול, שטוח יחסית, עם סיבים עבים. זה נתח שיכול לשבת במעשנה עשר שעות ואפילו יותר. מי שלא מכיר את המשחק של "Low & Slow" עלול להתרסק עליו – כי אם לא נותנים לו זמן, יוצא קשה כמו סוליה. אבל כשעושים אותו נכון? הוא פשוט נמס בפה, מתפרק למקטעים, והסיבים סופגים את כל הטעם של העשן.
יש גם את ה־ספר ריבס, שהוא פחות קלאסי בארץ ויותר אמריקאי באופי שלו. זה בעצם חלק אחר של הצלעות, עם עצמות שטוחות וארוכות יותר. הוא רזה יותר מהקשתית, והטעם שלו קצת פחות שומני. מי שאוהב בשר "נקי" בלי הרבה שומן – זה נתח מושלם. בארה״ב זה הסטנדרט ב־BBQ, ובישראל הוא נהיה יותר ויותר פופולרי אצל מי שכבר התנסה.
הטיפ הכי חשוב בכל הסיפור הזה? לקנות אצל קצב שיודע מה הוא עושה. כי בשר למעשנה לא חותכים כמו בשר למחבת. אם הקצב ייתן לכם חיתוך דק מדי – הנתח יתייבש מהר ולא תבינו למה. אם הוא ישאיר את זה עבה מדי – תצטרכו לישון ליד המעשנה עד הבוקר. קצב שמבין יודע איפה לחתוך את העצם, כמה שומן להשאיר, ואיך להכין את הנתח כך שיחזיק שעות באש נמוכה. זה הבדל בין בשר בינוני לחוויה שמפילה לסתות.
-
אסאדו ללא עצם / שפונדרה בקר מס' 9
-
₪88.00
/ ק"ג₪8.80 ל-100 גרם
- בחירת אפשרויות
למוצר זה יש מספר סוגים. ניתן לבחור את האפשרויות בעמוד המוצר
-
סטייק עגלה עם עצם – "סטייק אמריקאי"
-
₪190.00
/ ק"ג₪19.00 ל-100 גרם
- בחירת אפשרויות
למוצר זה יש מספר סוגים. ניתן לבחור את האפשרויות בעמוד המוצר
-
כתף בקר מס' 4
-
₪77.00
/ ק"ג₪7.70 ל-100 גרם
- בחירת אפשרויות
למוצר זה יש מספר סוגים. ניתן לבחור את האפשרויות בעמוד המוצר
-
חזה בקר ללא עצם
-
₪69.00
/ ק"ג₪6.90 ל-100 גרם
- בחירת אפשרויות
למוצר זה יש מספר סוגים. ניתן לבחור את האפשרויות בעמוד המוצר
הכנה לפני המעשנה – אל תתחכמו
פה המון אנשים נופלים, במיוחד כאלה שרק נכנסו לקטע של מעשנות. הם רואים סרטונים ביוטיוב או מתלהבים מכל מיני מתכונים באינטרנט ומתחילים לשפוך על הנתח מיליון תבלינים, רטבים, מרינדות, לפעמים אפילו דברים הזויים כמו קולה או מיץ תפוזים. עכשיו בואו – זה אולי נשמע מגניב, אבל בפועל זה סתם מחסל את הבשר. כל הטעם המיוחד של האסאדו הולך לאיבוד בתוך הבלאגן הזה, ובסוף מה שנשאר זה חתיכת בשר מבולגן עם מתיקות מלאכותית או טעמים כבדים שלא קשורים לכלום.
האמת? הבשר לא צריך יותר מדי. להפך – כל היופי באסאדו במעשנה זה שהוא יודע לדבר בעצמו. שים עליו מלח גס ופלפל שחור, וזהו. לא צריך יותר מזה. אלה שני דברים פשוטים אבל חזקים, שפותחים את הטעמים של השומן ושל הבשר עצמו ומשאירים מקום לעשן לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לחדור פנימה ולהוסיף את הניחוח המיוחד. תחשבו על זה כמו תקליט ישן – לא צריך מלא אפקטים דיגיטליים, מספיק מחט טובה על הפטיפון ואתה שומע את כל הניואנסים.
עוד טיפ קטן וחשוב: תוציאו את הנתח מהמקרר ותנו לו לשבת עשר–חמש עשרה דקות על השיש לפני שהוא נכנס למעשנה. זה אולי נשמע שטות, אבל זה עושה את כל ההבדל. כשהבשר לא קר מדי, הוא קולט את החום בצורה אחידה יותר והעישון יוצא מדויק. נתח קר מדי ישר מהמקרר עלול להתכווץ מהר ולהוציא נוזלים מיותרים, מה שמייבש אותו. אז כן, סבלנות – גם בשלב הזה.
ותזכרו – לא צריך להוכיח כלום לאף אחד עם "תיבול סודי" או "מתכון מיוחד". מי שמבין במעשנה יודע שה
איזה עץ מתאים – לא כל מקל זה עץ
פה נכנסים לדקויות שאנשים נוטים לזלזל בהן. הרבה חושבים שמעשנה זה “שים בשר, תדליק אש, יאללה יסתדר”, אבל האמת היא שהעץ שאתה בוחר משנה את כל הסיפור. זה כמו תבלין – אותו נתח, אבל עם עץ אחר, יוצא טעם אחר לגמרי.
אלון – זה הקלאסי. נותן טעם חזק אבל נקי, כזה שלא משתלט על הבשר אלא רק מדגיש אותו. זה העץ הכי נפוץ במעשנות, בעיקר כי הוא שומר על חום יציב ולא עושה הפתעות. מי שרוצה להתחיל – זה האופציה הכי בטוחה.
היקורי – פה כבר נכנסים לטעמים יותר עמוקים. ההיקורי נותן ניחוח מעושן עם טיפה מתיקות, כמעט אגוזי כזה. זה עץ שצריך להשתמש בו בחוכמה – יותר מדי היקורי עלול לתת טעם מריר. אבל כשפוגעים במינון, זה תענוג אמיתי.
פקאן – זה כבר עולם אחר. טעם עדין, מתוק יותר, פחות “בומבסטי” מהאלון או ההיקורי. הרבה אנשים אוהבים לערבב אותו עם אלון כדי לקבל איזון – מצד אחד גוף, מצד שני עדינות.
אבל אולי הדבר הכי חשוב – זה לא רק איזה עץ אתה בוחר, אלא באיזה מצב הוא נמצא. חייבים להשתמש בעץ יבש, נקי, בלי שאריות צבע, לכה או מסמרים. אנשים לפעמים אומרים "יאללה, יש לי פה איזה גזע בגינה, ננסר אותו ונזרוק בפנים" – טעות חמורה. עץ רטוב מוציא עשן לבן וסמיך שסתם מחניק את הבשר, ועץ עם חומרים עליו יכול אפילו להרוס את הטעם לגמרי. זה ממש כמו לבשל על מדורה עם פלסטיק בפנים – לא משהו שאתה רוצה בגוף שלך.
ובשורה התחתונה – אם כבר השקעתם בבשר טוב, אל תחסכו על העץ. עץ איכותי זה לא מותרות, זה חלק מהמנה. בדיוק כמו שלא תבשל עם שמן מקולקל, אל תעשנו עם עץ זבל. העץ הוא מה שמבדיל בין "בשר עם ריח של עשן" לבין אסאדו אמיתי במעשנה שמקבל טעם עשיר ומדויק.
זמן וחום – המשחק האמיתי
יש כלל אחד שחייבים להפנים אם אתם רוצים להוציא אסאדו אמיתי במעשנה: Low & Slow. נמוך ואיטי. אין פה קיצורי דרך, אין "יאללה נרים קצת את החום שיזוז מהר יותר". זה פשוט לא עובד ככה. החום שאתם מחפשים הוא סביב 110–120 מעלות. זה טווח הזהב. יותר מזה – הבשר יתייבש מבחוץ לפני שהספיק להתפרק מבפנים. פחות מזה – תמצאו את עצמכם יושבים לילה שלם בלי תוצאה.
עכשיו תבינו, מדובר פה בשעות. נתח אסאדו, הקשתית הקלאסית, יושב במעשנה בסביבות שש עד שבע שעות. זה המינימום. אל תצפו לנס אם אתם ממהרים. בריסקט? פה בכלל מדובר במ marathon – עשר עד שתים עשרה שעות בקלות. זה כבר הופך לסוג של שמירה צבאית – אתה שם את הבשר, מתחלף על המשמרות עם חברים, וכולם מחכים לרגע הגדול.
אחת הבעיות הכי נפוצות אצל מתחילים זה חוסר סבלנות. הם מדליקים, רואים שהחום יציב, ואז מתחילים עם "יאללה נציץ רגע לראות מה קורה". כל פתיחה כזו של המעשנה מורידה חום, שוברת את האיזון, ומוסיפה לכם עוד חצי שעה לפחות לזמן הכולל. תחשבו על זה כמו תנור אפייה – הייתם פותחים כל שתי דקות לראות אם העוגה תופחת? ברור שלא. אותו דבר פה, רק שההבדל הוא שכל פתיחה מייצרת תנודות בחום שמפריעות לבשר להגיע למרקם הנמס בפה שאתם מחפשים.
עוד נקודה חשובה – לשמור על חום יציב. לא להוסיף מלא פחמים או עצים בבת אחת כי "נראה לי זה יורד". תעבדו מסודר. תוסיפו עץ יבש כל שעה–שעתיים, שמרו על האש נקייה ורגועה. אין צורך להבעיר מדורה – אתם לא עושים על האש בפארק, אתם בונים תהליך עדין שדורש שליטה.
ולמי ששואל "איך אני יודע מתי זה מוכן?" – התשובה לא תמיד תהיה עם השעון, אלא עם המדחום. לא מתביישים להשתמש במדחום בשר. לאסאדו מחפשים טמפרטורה פנימית סביב 92–95 מעלות. רק שם הסיבים נמסים והשומן מתפרק לתוך הבשר. בריסקט זה אפילו יותר קריטי – אם לא תגיעו לטמפרטורה הזו, תישארו עם גוש קשיח, לא משנה כמה זמן הוא היה בפנים.
בקיצור – זה לא שניצל, זה לא שיפוד. זה תהליך שלוקח זמן, דורש סבלנות, והחוק הכי חשוב – לא לגעת יותר מדי. תסמכו על המעשנה, תסמכו על הבשר, ותנו לעשן לעשות את העבודה.
טיפים לאסאדו במעשנה
1. ספריי לחות כל שעתיים בערך
אחרי שעתיים–שלוש במעשנה, הנתח כבר מתחיל לפתח קרום יפה מבחוץ, מה שנקרא “bark”. זה הזמן לרסס עליו בעדינות תערובת פשוטה – מים עם חומץ תפוחים, או אם בא לכם טוויסט – קצת בירה בהירה. הספריי הזה שומר על הלחות, מונע ייבוש, וגם מוסיף שכבה עדינה של טעם. אל תגזימו – לא להטביע את הבשר, רק ערפל קל שמרענן אותו.
2. לא להפוך את הנתח
בניגוד למנגל רגיל, במעשנה אין צורך להפוך את הבשר. החום מגיע מסביב, העשן עוטף אותו מכל הכיוונים, והופכות רק הורסות את היציבות. הרבה מתחילים לא מתאפקים והופכים כל שעה – טעות. שימו ותשכחו.
3. לשים לב ל"stall"
יש שלב בעישון שבו הטמפרטורה הפנימית של הבשר נעצרת – סביב 65–70 מעלות – ויכולה להישאר שם גם שעתיים. זה מתסכל, כי נראה כאילו הבשר לא מתקדם. האמת? זה תהליך טבעי שבו הנוזלים מתאדים ומקררים את הבשר. פה נכנסת הטכניקה של עטיפה – נייר קצבים או נייר כסף – שעוזרת לעבור את הסטול ולשמור על עסיסיות.
4. נייר קצבים עדיף על נייר כסף
אם אתם כבר עוטפים, נייר קצבים (Butcher Paper) עדיף פי כמה. הוא מאפשר לבשר "לנשום" ועדיין לשמור על עסיסיות, בעוד נייר כסף נוטה לכלוא לחות ולהפוך את הקרום לרך מדי. זה עניין של טעם אישי, אבל רוב מי שחי את העולם הזה נשבע בנייר קצבים.
5. לא להוסיף עץ כל חמש דקות
עוד טעות נפוצה – לדחוף עץ למעשנה בכל פעם שנדמה לכם שהאש חלשה. אל תדאגו, המעשנה יודעת לשמור על חום. תכניסו גוש עץ אחד גדול כל שעה–שעתיים וזה מספיק. אם תעמיסו יותר מדי, תקבלו עשן כבד שמריר את הבשר.
6. למדוד טמפרטורה פנימית – לא לנחש
“נראה לי זה מוכן” זו לא שיטה. קחו מדחום בשר ותבדקו. לאסאדו מכוונים ל־92–95 מעלות בפנים. כל מה שפחות מזה, הבשר עוד קשיח. כל מה שיותר – הוא מתחיל להתפרק יותר מדי. בלי מדחום אתם פשוט זורקים שעות לפח.
7. לא לפתוח כל רגע
זה אולי הטיפ הכי חשוב: תעמדו בפיתוי. כל פתיחה של המעשנה מורידה את החום הפנימי, מכניסה חמצן מיותר, ומאריכה את התהליך. תחשבו שכל פתיחה שווה עוד חצי שעה המתנה. תציצו רק כשבאמת צריך – למשל, כשאתם מרססים או עוטפים.
8. ניהול זמן נכון
תכננו את היום. אם יש לכם ארוחה בשמונה בערב, אל תחכו לשים את הבשר בארבע. תתחילו בבוקר, אפילו בלילה אם מדובר בבריסקט. הרבה יותר כיף שהבשר מחכה לכם מאשר שהאורחים יושבים רעבים כי אתם באמצע “עוד שעתיים וזה מוכן”.
9. לא לפחד לתת לבשר לנוח במעשנה בלי אש חזקה
לקראת הסוף, כשאתם מתקרבים לטמפרטורת היעד, אפשר להוריד קצת את החום או אפילו לכבות ולהשאיר את הנתח בפנים עם שארית החום. זה שומר על אחידות ונותן לבשר “להירגע” בלי לחץ של חום ישיר.
10. לטעום את הקצוות
לפני ההגשה, תבדקו חתיכה קטנה מהקצה. זה לא רק טעים, זה גם אומר לכם אם פגעתם בדיוק. הקצוות תמיד מוכנים קודם, וזה אחלה מדד לדעת אם להוציא או לתת עוד זמן.
מתכון קלאסי לאסאדו במעשנה
מצרכים
2–3 ק"ג נתח אסאדו (קשתית / Short Ribs) חתוך עבה למעשנה
מלח גס – לפי הטעם (נדיב)
פלפל שחור גרוס – לפי הטעם
ספריי: מים + חומץ תפוחים (או בירה בהירה)
עץ לעישון – אלון / היקורי / פקאן (יבש ונקי בלבד)
ציוד דרוש
מעשנה (כל סוג – offset, קמיין, פלט)
מדחום בשר
נייר קצבים (או נייר כסף אם אין)
בקבוק ספריי
שלבי ההכנה
1. הכנה מוקדמת
הוציאו את הנתח מהמקרר לפחות חצי שעה לפני תחילת העבודה.
פזרו עליו מלח גס ופלפל שחור מכל הכיוונים. לא צריך יותר מזה – הטעם יגיע מהשומן והעשן.
השאירו אותו על השיש שיגיע לטמפרטורת חדר.
2. חימום המעשנה
הדליקו את המעשנה והביאו אותה ל־110–120 מעלות יציב.
שימו גוש עץ איכותי (אלון / פקאן / היקורי) – לא יותר מדי, עדיף להוסיף בהמשך.
3. הכנסת הנתח
הניחו את האסאדו על הרשת, צד שומן כלפי מעלה.
סגרו את המעשנה ואל תפתחו כל רגע.
4. שלב ביניים – טיפול בבשר
אחרי שעתיים–שלוש, פתחו בעדינות ורססו ספריי (מים עם חומץ תפוחים או בירה). זה ישמור על הלחות ויעזור לקרום לקבל צבע יפה.
המשיכו לרסס כל שעה–שעתיים לפי הצורך.
5. שלב ה"סטול"
סביב 65–70 מעלות פנימיות, הבשר "יתקע" ולא יעלה טמפ’ זמן מה. זה נורמלי.
בשלב הזה אפשר לעטוף את הנתח בנייר קצבים כדי לשמור על עסיסיות ולעבור את הסטול מהר יותר.
6. סיום העישון
המשיכו עד שהטמפרטורה הפנימית מגיעה ל־92–95 מעלות.
זה לוקח בערך 6–7 שעות לאסאדו (בריסקט יכול לקחת גם 10–12 שעות).
7. מנוחה
הוציאו את הנתח, השאירו אותו עטוף, ותנו לו לנוח חצי שעה–ארבעים דקות מחוץ למעשנה.
המנוחה מחזירה את כל המיצים פנימה ומונעת נזילה מוגזמת כשפורסים.
8. פריסה והגשה
פרסו את האסאדו נגד כיוון הסיבים כדי לשמור על עסיסיות.
הגישו עם צ'ימיצ’ורי, סלט עגבניות פשוט, לחם טוב או טורטיות, ובירה קרה ליד.
זמן כולל
כ־7–8 שעות כולל מנוחה.
טיפ בונוס מהקצב
אם יש הרבה אורחים – תכננו מראש. עדיף שהבשר יהיה מוכן שעה קודם וישב עטוף במגבת בצידנית (ישמור על חום), מאשר שהם יגיעו ואתם תעמדו ליד המעשנה בלחץ.



